השבוע בחרה דודתי האהובה להמשיך במסע שלה.

דודה עדי (עדה) ברזילי שלו אחותו של אבא שלי שהייתה נפש רגישה ויפה בעולם הכאוטי שלנו. לא סתם בחרה לה ללכת שעה וחצי לפני העימות עם אירן כי נמנעה גם הפעם מצלילי המלחמה ומשמעותיה. תמיד הייתה נוודית ,מטיילת בין יבשות וגומעת בשקיקה מנהגים ,מתמזגת עם עמים וחיה בינהם כמו צמח בר .הצעיף הצבעוני מגואטמלה ,הצמידים המצלצלים מהודו ,התיק מבוצוואנה וכל מהותה רב תרבותיות.

כמה אהבה היא את ניחוח החציר ,את שדות החיטה שצמחה שוב , את מרבדי הכלניות ואת ניחוחם המשכר של פרחי ההדר בפרדסים. הצלילים והמוסיקה היו מנגינת חייה ,הקשב לרחש העלה שנפל והענקת תשומת לב מיטבית לעומד מולה. ניחנה ביכולת קשב נדירה . אשה של מילים.
וכמה מתאים לה לסיים יפה ,לא נזקקת ,חדה וצלולה. להיות עם נוגי, בת דודתי, בהולנד ופשוט ברגע הזה, העטוף, המלא אהבה וחמלה לעצום את עיניה.

עדי בחרת להתעופף לשדה הפורח הבא. תחסרי פה מאד. חיבוק גדול לאמא שלי.

Shiri Barzilai, Israel

Ada was a kind and gentle person, always thoughtful, never forgetting a birthday, and attuned to the vibrations and music of the world and its people. The gentleness of her perspective made her unique, endearing, and so very human. She embodied or me an important and inspiring part of our family, a warm and loving soul. I loved her deeply. Her passing saddens me greatly, as if a part of myself has left, but it also reflects my desire to keep our family relationships alive and enrich them. Ada often spoke of her love for us, for life, for love, for music, and flowers, I dare say I didn't tell her often enough how important she was. I send you all my love, here and elsewhere, and hope that our family bond can be nourished not by absence, but by a future presence. But time passes, and too am growing older, without my children having had the chance to know you all. Ada knew them from her many trips to see us. I'm thinking especially about each member of our family during this time of great sadness. I also hope for peace in this crazy world. Denise joins me in this, of course.

-Valérie Dreyfus, France

אני מתקשה להפנים את הידיעה הקשה והכואבת הזאת. המחשבה שלא אראה את עדה יותר ולא אשמע את קולה, זו מחשבה שבהגיונה היא פשוט בלתי הגיונית.

אתם הרי יודעים שעדה ואני נפגשנו לראשונה בליל הסדר של שנת 1950 בוורשה. עדה הייתה בת עשר ואני בת אחת עשרה. בהושטת היד שלה היא כמו הזמינה אותי לעבור מגדה לגדה – מהגדה בה גדלתי כילדה ששמה ללה, ילדה פולנייה בזהות שאולה, זהות אשר נכפתה עליי כדי להציל את חיי. הייתה זו ידה המושטת של עדה שהזמינה אותי לעבור אל הגדה של זהותי הטבעית אליה נולדתי, לזהות היהודית שלי כילדה ששמה רלי. זו הייתה עדה שבידה המושטת להיכרות בינינו העלתה ממעמקיי נפשי את שמי רלי, בו לא השתמשתי שבע שנים, עד אשר פגשתי בעדה.

אמכם עדה הייתה חברתי היהודייה, ילדה ישראלית ראשונה אשר פגשתי בחיי, עד אז. הקשר המיוחד שנקשר אז בינינו בוורשה, בשנת 1950 קשר אותנו זו לזו לאורך שבעים ושש שנים של קרבה חברית ואהבה הדדית, כמו שרק אימא שלכם עדה ידעה להעניק. זכות גדולה הייתה לי להיות חברתה ברוב שנות חיי, הגם שבאמצע היו שנים של פסק זמן עקב נסיבות חיים, אולם משנפגשנו בשנית, החברות הבוגרת העמיקה והעשירה את שתינו.

Relli Robinson, Israel